סיפור חייו של צחי קרייפס ז"ל (מתוך מפעל ההנצחה 'יזכור').

בן רות וג'יי. נולד ביום כ"ב באייר תשמ"ו (31.5.1986) בקיבוץ המעפיל. בן זקונים להוריו, אח צעיר לאחיותיו, רומי ושרי. צחי היה תינוק שמנמן וחייכן, נוח וטוב מזג, שזכה בילדות נהדרת. בגיל שלוש נכנס ל"גן צופית" שם חווה חוויות, גילה סקרנות רבה ורכש הרבה ידידים חדשים. הוא גדל בקבוצת "דרור", ובכיתה א' עבר עם קבוצתו לבית-הספר היסודי "משגב" שבקיבוץ גבעת חיים איחוד. ילד עליז ושובב, מלא שמחת חיים והומור, שזכור כמי שהכין את שיעורי הבית על רצפת חדר האוכל: שתי דקות לפני שהאוטובוס היה מגיע היה זורק את כל תכולת התיק על הרצפה וממהר לרשום דבר מה על פיסת נייר שמצא. הרגל ייחודי זה שסיגל לעצמו, של עבודה על הרצפה, הפך לסימן ההיכר שלו. מאז ומתמיד היה צחי חברותי מאוד ורבים ביקשו את קרבתו. מספרים ההורים: "אפשר לומר שבבית-הספר חיי החברה הם אלו שהיו חשובים לך, יצרת קשרים רבים והיו לך המון חברים, פשוט אהבת אנשים והייתה לך רגישות לכולם".

צחי המשיך את לימודיו בחטיבת-הביניים "שחר" שבקיבוץ עין החורש, ולאחר מכן עבר לבית-הספר התיכון "מעיין", אף הוא בעין החורש. תמיד שרד בקלות את המעברים בין בתי-הספר ויצר חברויות רבות בכל מקום חדש שאליו עבר, והיה מעין "מגנט שנמשכים אליו". בתקופה זו נטל חלק בפעילות תנועת "השומר הצעיר".

בתקופת התיכון התבגר צחי, לקח ברצינות את הלימודים ואת הפעולות החברתיות. במהלך לימודיו השתתף במסע לפולין שהותיר בו רושם עז. צחי היה חובב טיולים וטבע, מוזיקה וספורט; במיוחד אהב כדורעף – ענף הספורט המרכזי של קיבוצו – אך גם הרבה לשחק כדורגל עם החבר'ה. תמיד היה במוקד האירועים עם חוש ההומור הייחודי שלו והיכולת לחקות ולהצחיק את כולם.

בימי החופשות נקלט צחי בענף המדגה שבקיבוץ, התאהב בעבודה ובצוות העובדים, והמשיך לעבוד שם גם לפני גיוסו לצבא. הוא היה מחובר בכל נימי נפשו לקיבוץ, יזם מפגשים חברתיים, טיולים ומסיבות, וליכד את החבר'ה למפגשים סביב המדורה לארוחות שחיתות וצחוקים. הנאמנות לחברים הייתה בשבילו ערך עליון.

בסוף חודש נובמבר 2004 התגייס צחי לצה"ל והגיע ליחידה שכה שאף לשרת בה – פלס"ר נח"ל. במהלך שירותו נשלח לקורס חובשים. חבריו ומפקדיו בחרו בו כחניך למופת, ובחירה זו העידה כאלף עדים על אישיותו הנעימה, טוב לבו ורוח ההתנדבות שפיעמה בו ואפיינה אותו. מספרים ההורים: "אהבת את הצבא והחיילים אהבו אותך. היית חייל למופת. חזק שכזה. לכל משימה שנדרשת התייצבת בשמחה ומיד, עוד לפני שניתנה הפקודה. ממש חייל לדוגמה. … החיילים סיפרו איזה חבר טוב היית, חבר הכי טוב של כל אחד מהם". ומוסיפות האחיות: "תמיד כשיצאת הביתה בסוף שבוע היית מגיע לארוחת ערב ומביא אתך חבר מהצבא או חייל בודד מהקיבוץ וגרמת לכולם להרגיש שהבית שלך זה גם הבית שלהם".

לקראת יום העצמאות החמישים ושמונה של מדינת ישראל, התראיין צחי לעלון הקיבוץ וסיפר על תחושותיו וחוויותיו בראשית דרכו הצבאית: "אני התגייסתי מתוך כוונה להיות לוחם. … במשך המסלול הוציאו אותנו לשטחים, לחברון, היינו שם, נכנסנו לבתים של אנשים והפרענו למהלך חייהם. זה היה קשה מאוד מבחינה רגשית. בגמר המסלול ניכנס לשגרה של פעילות מבצעית, מעצרים וכו', שזה גם כן עניין לא פשוט … יש דברים מוסריים ויש דברים פחות מוסריים אשר נעשים מחוסר בררה. … אני עכשיו 'ראש צבאי' ואחר כך אני מקווה שאסתכל על הכול כעל חוויה חולפת וזה לא ישפיע על הערכים שלי באמת".

צחי נפל בקרב בדרום-לבנון במלחמת לבנון השנייה בבוקר יום שבת, י"ח באב תשס"ו (12.8.2006). צחי וצוותו שהו בבית בכפר פארון הסמוך לליטני, עת ספגו פגיעה ישירה של טיל שירה החיזבאללה. מפקד היחידה תיאר את הקרב שהתחולל: "במהלך פשיטה מוסקת שביצע גדוד הסיור, בהובלת הסיירת, במרחב הכפרים פארון ורנדוריה, השתלטנו על פאתי הכפר פארון על מנת לאבטח את כניסת שאר כוחות החטיבה למרחב. במהלך היום זיהתה הסיירת חוליית מחבלים ופגעה בה. זמן לא רב אחר כך הותקף המרחב בו שהינו באש רחוקה. במהלך תקיפה זו נפגע צחי קשה וטופל בשטח על-ידי הרופא. כוח הסיירת פינה את צחי ואת שאר הפצועים ביום, תחת אש, לנקודת הנחיתה, שם הועלו הפצועים למסוק. בדרך לארץ נפטר צחי".

צחי היה בן עשרים בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בקיבוצו, המעפיל. הותיר הורים ושתי אחיות. משפחתו וחבריו בקיבוץ נותרו המומים וכואבים את לכתו. צחי, "חמד" כפי שכונה בפי הוריו, הותיר אחריו סבים אוהבים בארצות-הברית – גלוריה ואלי. סבתו מירה שנפטרה מספר שנים לפני נפילתו לא זכתה לראותו במדים, אבל הייתה קשורה אליו מאוד בילדותו ובהתבגרותו.

לאחר נפילתו הועלה צחי לדרגת סמל-ראשון.

ספדו לו הוריו: "היה לנו בן לתפארת, חבר מדהים. איבדנו בן שכל כך אהבנו, איבדנו חבר שאהב את כולם וכולם אהבו אותו, חבר שידע לתת מעצמו המון. צחי שלנו, התינוק, הילד, הנער, המתבגר והחייל הכי נהדר בעולם. ה'חמד' שלנו ושל כולם. … אהובנו היקר נדם. אתה רק בן עשרים. גם בחייך הקצרים הצלחנו ללמוד ולהבין מהן יכולותיך, מהו לבך הטוב והרחב שידע להעניק ולתת כל כך הרבה מעצמו, לכל מי שצריך. חוש ההומור הנהדר שלך עם החיקויים המדויקים והמצחיקים, שתמיד היו במוקד כל מפגש של החבר'ה. … לאורך השירות הצבאי היינו מאוד גאים בך, ליווינו אותך לאורך המסלול שבחרת. האזנו לסיפורים שסיפרת כאשר היית מגיע הביתה. חיכינו לך כל יום שישי כי פשוט הארת את הבית כאשר הגעת, נוכחותך עטפה אותנו בהמון אהבה וגאווה. היית לנו אור בבית, חבר, בדרן, רקדן, זמר, מספר סיפורים, שובב, תמים, תמיד עוזר, אופטימי, מין יהלום שמשתבח עם הזמן – פשוט עולם ומלואו. מה עוד אפשר לבקש? … צחי, אתה תישאר בלבנו לעולמים, צעיר, יפה, מתוק וטוב – פשוט 'חמד' שלנו".

כתבו אחיותיו שרי ורומי: "… זה לא טריוויאלי בעולם שלנו להיות כל כך טוב, ולעזור ולהיות שם בשביל כל אחד – תמיד, בכזאת התמדה ואהבה, אבל בעולם שלו זה היה כל כך מובן מאליו – הוא גרם להכול להיראות כל כך קל ואמיתי – פשוט להיות בן אדם טוב. פשוט להגיד מילה טובה, פשוט לבוא ולתת כתף, פשוט להגיד – 'בואו אתי'. זה אף פעם לא היה 'בואו אחריי', אלא 'בואו ביחד'. ומבלי לנסות או להתכוון סחפת אחריך כל כך הרבה אנשים. תמיד ידענו שאתה באמת כזה מוצלח ובאמת כזה טוב ותמיד הערצנו אותך על מה שעשית ועל מי שאתה. … היית בן אדם מלא חיות, מלא שמחה, ששום דבר לא שובר אותו. ובתוך החזות החזקה, הישרה והאיתנה הזאת ובעוצמה שהקרנת, היה לך לב רך וטהור ונדיר כל כך. וכל מי שמכיר אותך יודע כמה מיוחד אתה".

במכתב הניחומים למשפחה השכולה כתב סגן-אלוף שי אלבז, מפקד היחידה: "צחי סיים מסלול בסיירת, מחזור מרץ 2005 בצוות 'ידלין', כחובש בצוות. הוא היה לוחם מקצועי מאוד, מוביל חברתי, בעל חוש הומור, אבל בראש ובראשונה היה צחי אדם: מתנדב 'סדרתי', דואג באופן קבוע לחבר'ה שנשארו שבת, מארח חיילים בודדים. הייתה לו דעה על כל דבר, תמיד אמר מה שהוא חושב, אמיץ. כמפקד אזכור את צחי בחוש ההומור ורוח ההתנדבות שהיו בו. שכך, לאורו נלמד כיצד להיות אנשים ולוחמים טובים יותר, כך נלמד איך להיות יחידה טובה יותר".

רבים מאוהביו של צחי ביקשו להביע את כאבם ואת רגשי ההזדהות עם המשפחה במכתבים וברשימות שכתבו לזכרו.

במלאות חצי שנה לנפילתו כתבו חבריו לצוות: "… כל האנשים שהכרנו, שקשורים אליך, וכל הסיפורים ששמענו כל כך חיזקו אצלנו את הדמות של צחי שהכרנו. צחי של החיקויים והצחוקים, וטוב הלב הנשפך, הנחישות, המעשיות והציניות. … אז אנחנו מנסים לזכור כמה שיותר, להראות תמונות וסרטים, להיזכר בסיפורים, לכתוב דברים ולהיפגש ביחד, בדיוק כמו עכשיו, גם בעוד חצי שנה וגם בעוד שנה וחצי וגם בעוד עשר וחצי שנים, כדי להזכיר לעצמנו ולספר לאחרים איזה בן אדם מדהים יצא לנו להכיר, שהייתה לנו הזכות האדירה לבלות אתו שנה וחצי מהחיים שלנו".

כתב יובל: "… כולך טוב, תמיד עוזר, תמיד חושב על אחרים, תמיד ראשון לקפוץ להתנדב בלי להתווכח, בלי לשאול שאלות. סגרת הכי הרבה שבתות בצוות, אין ספק בכלל, ואף אחת מהן לא קיבלת כעונש. כמה שהיית ציני והיה לך מה להגיד על כולם, חצי בצחוק חצי ברצינות, תמיד ידענו שאתה נשמה טהורה, פשוט המנוע של הצוות. … איך, איך דווקא אתה מכולם תמיד תישאר חייל? במדים לנצח … תשמור על עצמך ועלינו שם למעלה".

כתבה טל: "… מי בכלל חשב, מי דמיין, מי היה מאמין שזה יהיה הקיץ האחרון שלך אתנו … לקחו אותך מאתנו כל כך מהר, בלי שום הזדמנות להיפרד. … מה שנשאר לי זה פשוט להודות על זה שזכיתי להכיר אותך, לשהות במחיצתך תקופה משמעותית של חיים והתבגרות, להשפיע עליך ולהיות מושפעת ממך ולחוות אתך חוויות שאני לא אשכח לעולם. היית לי פשוט חבר אמיתי, בן אדם מיוחד, שכיף ונעים להיות אתו! … מתגעגעת מאוד ואוהבת תמיד".

כתבה נגה: "הולך בשדות קוצים / מתבונן בשמים, בכוכבים / רודפים אחריך במחשבות, / מנסים להפסיק אותך מהריצה, / מרימים כל סלע, מתבוננים בכל פיסת אדמה. / חכה, אל תלך רחוק מדי / הדרך מתקצרת. / תושיט יד, כדי שנוכל לגעת / תחייך, אנחנו אתך. / בועות של זיכרונות עפות באוויר / געגועי נצח משתלטים. / נעלמת. / הזמן לא חוזר אחורה, / לא מחזיר אותך. / נעלמת בפנייה הצרה ליד העץ הגדול. / אתה תמשיך לרוץ את ריצת האין-סוף, / עתה תחפש את השלווה. / אל תביט אחורה, אל תדאג, / אנחנו אחריך, רצים, עד אין קץ".

כתב מתן: "אני יכול להבין שאתה לא פה חודש, אפילו חודשיים או שלושה, אבל שנה? עשר? בגיל שלושים לא תהיה אתי? … ראיתי אותך ואת החברות העמוקה בינינו כחלק משמעותי מחיי. זהו לא רק אובדן של חבר ואח, אלא ערעור של הדברים הכי בסיסיים בחיים שלי, כאילו שלפתע השמש תחדל לזרוח. יכול להיות שנתקענו לעד באפלה? … צח, אזכור אותך רק לטובה, וכמו בחייך – לעד תמשיך להעלות חיוך על פניי בכל פעם שאראה אותך, גם אם זה רק כשאעצום את עיניי. דמעות הגעגוע יגיעו מיד לאחר מכן. אוהב אותך לעד, כמו אח".

כתבה רקפת: "… אתה כל כך חי בראש שלי, צוחק, מתבדח, אמיתי, ואני לא יכולה לקלוט אחרת. צוח, אני כל כך אוהבת אותך ואתה אחד האנשים שהיו הכי קרובים אליי בתקופות כל כך שונות. בשבילי תמיד היית הבית, הדבר האמיתי שכל כך אין לו תחליף. היית משהו מיוחד, גם אם לא היו לך מילים שמתארות את רגשותיך, היה כל כך הרבה להרגיש. ועכשיו נשארנו חבורה משונה בלעדיך ומה שמחזיק אותנו זה לדבר עליך, לצחוק ממך, לחלום עליך ולהרגיש כמה אתה חסר לנו. כל כך חסר ושום דבר שבעולם לא יהווה תחליף לכך. … אוהבת, מתגעגעת ולעולם לא נפרדת".

כתבו החברים אלירן, מתן וזיו: "… צוח, תמיד היית הכי לא צפוי באופן כל כך צפוי. אף פעם לא היינו יודעים איך תגיב לרעיונות. גם נשימתך האחרונה הייתה לא צפויה, אך בדרך כה צפויה. דאגנו לך כשנסעת ללחום על אדמת לבנון, ואתה הרגשת זאת וניסית להרגיע, להתקשר יותר, לעדכן, אך לא הסתרת את חששותיך. היית אדם רגיש מאוד. לא מביע רגשות תמיד אבל תמיד מרגש כשאתה מביע. היה צריך להכיר אותך טוב כדי לדעת שאתה משדר משהו, כי זה תמיד היה רק בתדר שלך. היית לנו כאח וגם משפחותינו ראו בך בן משפחה לגיטימי. … צוח, אתה כל כך חסר לכולנו. אני מבטיח שנישאר חזקים ונמשיך לזכור אותך תמיד כמו שהיית רוצה".

המשוררת רבקה באסמן בן-חיים, חברת הקיבוץ, נתנה ביטוי לכאב שחשה בעקבות נפילתו של צחי בשיר שכתבה ביידיש ותרגם מנדל שרל, חבר הקיבוץ: "יש נכדים שהם מדמך ומבשרך. / ויש – שנקשרים עם הזמן. / ודווקא אלה שהולידם הזמן והשנים, / הם נקלטים בזיכרונך כמו נכדים, / עם השמחה למילה הראשונה שהגו, / וראשית הפסיעה, בה לא מעדו – / והכול בליווי דמעת הדורות, / שאינה פוסקת מלשאול ולתהות – / אלוהים – מדוע?! // אלה הנכדים שהזמן הפקיד בקיומך".