לסיפור חייו של בועז לסרי ז״ל באתר יזכור לחץ כאן.

בועז נולד בנהריה בתאריך 14.7.74 בבית חולים 'מלבן' לרחל ושלמה לסרי. בועז הילד השמיני למשפחה בת תשעה ילדים.

כל תקופת ילדותו עבר בועז בצוריאל ולמד בבית הספר היסודי דתי 'יהלום'. את לימודי העל יסודיים החל בועז בבית הספר התיכון הדתי 'הראל' הנהריה ולאחר כשנה עבר ללמוד בבית 'אורט מעלות' וסיים את לימודיו במגמת מכניקה.

בכיתה י"ב התגבשה קבוצת חברים ובועז בניהם והוקם גרעין 'אל – תשאל'. הגרעין הגיע לשל"ת ראשון בקיבוץ קדרים לתקופה של חודש, לאחר תקופה זו התגייס בועז יחד עם חבריו מהגרעין לצבא והחל טירונות חי"ר. לאחר הטירונות הופנה בועז למספר תפקידי מנהלה ואת כולם ביצע על הצד הטוב ביותר.

תפקידו האחרון של בועז היה במפקדת הפלס"ר כנשק.

בועז שם קץ לחייו בתאריך 5.7.94 והוא בן עשרים במותו.

—–«ÒÓ»—–

אם יהיה לי בן אני אקרא לו בעז, כך נדרתי לעצמי עוד לפני שבעז נולד. האהבה לשם באה לי מהשירים של בעז שרעבי, שאני כל כך אוהבת. אני מעריצה את הזמר הזה ומאוד רציתי שיהיה לי בן עם השם בעז. מאז שבעז נולד הוא היה משהו משהו, תינוק שלא עשה בעיות, מאוד קשור אלי, הרבה יותר ממה שהיו האחים שלו. הוא באופן מיוחד היה צריך כל הזמן את החום והקרבה איתי. היה מחבק, מנשק וצובט אותי ונצמד אלי כל הזמן. נשמה של ילד. יש לי שמונה ילדים, חמישה בנים ושלוש בנות, בעז המעיר מבין הבנים. אחריו נולדה עוד בת, אתי, והם היו קשורים באופן מיוחד בניהם. הוא עזר לה בלימודים והיא הייתה סומכת עליו, היא בילו הרבה יחד והיום אתי ממש אומללה בלעדיו, כל הזמן היא אומרת: "אם בעז היה כאן הייתי הולכת איתו או שואלת אותו עצה מה לעשות", הוא היה המשענת שלה. בתור ילד קטן אהב מאוד להציג הצגות ולהתחפש בכל מיני תחפושות, התרגש תמיד כשעשינו לו יום הולדת בגן ובבית הספר וכשבאתי לקחת אותו הביתה מהגן או סתם לבקר אותו, היה נדבק אלי ולא זז. בבית הספר הוא גם היה מאוד אהוב על המורים והחברים, ובאסיפות הורים שמעתי עליו תמיד רק טובות – והוא למד בבית ספר ממלכתי 'יהלום' במעלות וחטיבת ביניים בבית ספר דתי 'הראל' בנהריה. חגגנו לו בר מצווה בבית העם במושב ואת האוכל הכינה סבתא שלו, אמא שלי, היא התעקשה לעשות הכל לבד בשביל בעז. הייתה מסיבה נהדרת, המשפחה עשתה שמח וגם בשבת חתן הייתה שמחה גדולה. לאחים הגדולים של בעז היו כבר ילדים משלהם, כשבעז עוד היה נער והקשר בינו לבין הילדים היה מיוחד במינו, הם הרגישו את החביבות והאהבה שלו אליהם, והיו קרובים אליו באופן מיוחד. איך שהיה פוגש אותם היו מתנפלים עליו ונדבקים אליו כל הזמן. רצו שישחק איתם וישעשע אותם, מרוב שאהב אותם היה מלמל 'כפרה, כפרה', ואני אמרתי לו שאסור לגברים, לפי המסורת המרוקאית, להגיד ככה, אבל הוא מרוב התלהבות היה שוכח ואומר שוב 'כפרה'. בעז אהב לתת תשומת לב לאנשים סביבו. גם לאחיינים שלו, גם לי, במיוחד כשהייתי חולה, היה דואג לקניות, לאוכל ובעיקר שאנוח ולא אתאמץ. גם עם ילדים אחרים היה לו קשר מיוחד. הוא אהב מאוד טיולים והיה מלווה טיולים של המועצה האזורית. הילדים דאגו לבקש שבעז יהיה המלווה שלהם כי הוא ידע לשעשע אותם, לצחוק ולעשות הרבה בידור. יש עליו הרבה סיפורים על טוב הלב המיוחד שלו. אני נזכרת איך היה פוגש אשה זקנה בתחנת האוטובוס במושב שחוזרת עם סלים מקניות, היה מביא אותה הביתה וסוחב את הסלים שלה. בעז אהב מאוד את הבית והמשפחה וכשהיה צריך ללכת לצבא היה לו קשה להיפרד, הוא לא כל כך רצה ללכת לצבא, אבל אמר שאחרי הצבא יתחתן עם רונית החברה שלו, אותה הכיר בצבא, ויבוא לגור לידנו. בצבא היה מאוד ממושמע ועשה מה שאומרים לו. בכל חופשה שלו מהצבא היה מגיע הביתה ומיד הבית היה מתמלא חברים שלו, הוא לא היה מחפש אותם כי הם כבר חיכו לו בבית שלנו. החברים ממשיכים לבקר גם היום אבל אין יותר שמחה בבית, אי אפשר להרגיש שמחה כמו שהיה פעם. כל הזמן מדברים איך היה עם בעז. רציתי לתלות תמונה גדולה שלו על הקיר בפינת האוכל אבל האחים שלו לא הרשו לי כי הם לא יכולים לאכול אם התמונה שלו על הקיר לפני הפנים שלהם. ביום שקרה האסון הרגשתי שמשהו יהיה, אני לא יודעת איך, אבל הרגשתי מאוד לא טוב, לא יכולתי לבלוע את השניצל ואז הגיעה קצינה מהצבא והודיעה לנו את ההודעה הנוראית…  

אמא רחל

—–«ÒÓ»—–

צא החוצה ותביט על אב ואם שסועי לב,

צא החוצה ובהט על אחיך ואחיותיך מלאי הכאב

קום וראה חברים טובים בוכים,

שהיו זוכרים אותה מתמונות ומכמה בילויים.

תביט מהצד ותראה המון זרי פרחים,

פרחים עצובים שריחם נידף מדמעות הסובבים.

הבט רק לרגע בנרות שדולקים

ונסה לשאוב מהם את חום האוהבים.

תרחף מעלינו ותקשיב לקולות השקטים

ותשמע אודותיך המון סיפורים יפים.

עכשיו תקשיב בשנית אך עתה לקולות הקשים,

קולות רועדים שקוראים עליך קדיש לעולמי עולמים.

יהי זכרך ברוך 

חברך מוטי אבוטבול

—–«ÒÓ»—–

" כן אבא, כן אבא", זה מה שאני זוכר ממנו כל הזמן, ילד כל כך ממושמע, כל מה שהייתי אומר לו או מבקש, היה מייד אומר "כן". לא היה מתנגד לי לשום דבר. " אבא תן לי משהו לעשות, רק תגיד מה אתה רוצה" היה אומר לי. הוא היה מאוד חרוץ ועזר לי הרבה במשק, במטעים ובלול. לפני שהלך לצבא עזר לאיש זקן במושב, בלולים ובמטעים שלו, בקושי הסכים שישלם לו על העבודה, הוא לא עבד בשביל הכסף- רק מרחמים. שלושה חודשים לפני הגיוס אמרתי לו "בוזי (כך קראנו לו), בא נשב יחד ונשוחח על מה יהיה הלאה. אני אבנה לך בית מעלי, בקומה השנייה, ובעזרת השם לאחר הצבא תחזור לגור כאן מתי שתחליט!. התחלתי את הבניה כדי שיהיה מוכן אחרי השרות הצבאי של בעז. הוא היה בנחל בקיבוץ כדרים, לפני הגיוס בשל"ת ואחר כך עשה שירות סדיר. הוא היה בא עם רונית מהצבא, הם שרתו באותו בסיס, היו נוסעים אליה למכמורת ואחר כך אלינו לצוריאל, וכשהיו מגיעים החברים, היו באיום ויחד מדברים , צוחקים, אוכלים ושותים, ועושים שמח. עד היום הם באים אלינו, במיוחד באזכרה, הם ידעו שאיבדו חבר טוב, והם דואגים לו הלאה. בערב שבת ובחגים, גם אם צוחקים, זה לא כמו שהוא היה איתנו, לא כמו קודם. הוא חסר לכולנו. הייתה לי הרגשה טובה לחשוב שאני יכול להגיד לעצמי שיש מי שידאג אחרי למשק, בניתי את הבית וגם הבטחתי לו רכב. עכשיו אני בעדיו וקשה לי לחיות, אני נזכר בו בלילות ולא מצליח להירדם. הוא חסר בשולחן, המקום שלו ריק. קשה לי לתפקד מאז שהוא איננו. אני לא מאחל לאף אחד להרגיש הרגשה כזאת. בעז קיבל מהצבא חופשה חקלאית לעזור לי במשק והוא ניצל כל רגע, כדי שיהיה לי קל. תמיד היה דואג קודם למשק ואחר כך לבילויים. אני בניתי עליו, כבן זקונים שלי, שיהיה המשענת ושייקח על עצמו את המשק. כל האחים שלו התחתנו ועזבו את הבית, והוא נקטף לי כל כך מהר. לא הספיק ליהנות מהבית שבניתי לו. כשהיה בצבא, הייתי דואג לו, ובמיוחד, כשנסע מהבית חזרה לבסיס כל יום, הייתי מתקשר אליו. יום אחד ליוויתי אותו בבוקר בדרך לבסיס והלכתי לעבודה. בצהריים יצאתי לאכול במפעל ואני שומע על סמל שהתחשמל בצבא וזה הוציא לי את התיאבון לאכול. כל היום לא הלך לי בעבודה ולא היה לי מצב רוח. דחיתי את ההתקשרות לבעז לערב, כשאחזו הביתה. כמה פעמים שמתי את היד על מכשיר הטלפון בעבודה ולא חייגתי. באתי הביתה, ואני הולך לחייג לבעז, מחייג סיפרה ראשונה ופתאום דפיקה בדלת, הגיעה קצינה ובישרה לנו על בעז.   

אבא

—–«ÒÓ»—–

החייל שלי החייל שלי כבר לא איתי  יש לו מה שנקרא, חלקתי!

             החלקה שלו אבן, ירק ופרחים שם עמו עומדים, אתו דוממים כאשר אנו אתו יחד מתייחדים                   

                  אנו נושאים פנינו בשאלה למרומים                   

מדוע לא שמרו על החייל שלי, מדוע זה גורל מנת חלקי.

                               השאלות אותי עמוק בלב מנקרות,  שאלות מייסרות, שאלות בלי תשובות                              

אז כשאין מענה לייסוריי, אני אליך במרומים פונה בתפילותיי

נשאר לי רק בדבקות להתפלל ולהבין שזאת הייתה גזירת האל 

החייל שלי לא סתם הלך, הוא בלב, ושום רגש לא דעך!

 הימים חולפים, חודשים ושנים עוברות, לי הנכס של השבה זיכרונות

אנצור תמיד בלב את החייל שלי, זכרו לעד ילווה אותי בליבי

—–«ÒÓ»—–

בס"ד

 ילד של כולנו בעז לסרי ז"ל.

מה הרגשת ילד בן  עשרים?

אתה שנהגת להסתכל על ההורים והאחים והמשפחה, על החברים ועל העולם, בחיוך.

האם הבנת שמאותו רגע הפסקת להיות ילד של אבא ואמא והפכת לרגש משותף של המשפחה ושל החברים?

האם משהו רמז לך, שמן הסתם נער חייכן בן עשרים אתה, הופך אט אט לסמל שעליו מטעינה משפחה שלמה את כל סימני השאלה

לגבי העתיד שהוא כה נכסף וכה מבולבל ממנו?

האם הצלחת לנחש בבדידות הנוראה שכפו עליך איך אביך נאבק בכאב הפרטי כדי שיוכל לדבר ברוח הערכים הלאומיים עליהם חינך אותך

במשך עשרים שנים?

האם ראית בעיני רוחך את אימך שלך מחפשת כלביאה מישהו שילחם לצידה במאמץ לשלוח אליך יד מגוננת?

האם חשת שם, מאחורי קירות האבן הקרים, את חום הוריך ואת חום האחים והאחיות שלך ואת המשפחה והחברים אשר הדליקו נרות עבורך?

 ילד בן  עשרים.

מה היו המחשבות שלך כששמעת את הדי היריות?

האם ברגעים הספורים שנותרו לך הבנת כי ההורים והאחים וכל המשפחה, השארת אותם בוכים וחושבים עליך כל החיים?

האם ברגע שהכדור קיפד את חייך החייכנים בני העשרים, פגשה נשמתך בנשמתם של החברים ושל המשפחה? שהיו מוכנים

להשאיר אחריהם אחים ואחיות קרועים מדאגה ובלבד שיצליחו להחזיר אותך שלם ובריא לאבא ולאמא שלך?

האם אתה יודע ילד בן עשרים שהמשפחה שלך איבדה לתמיד את גופך ואת פניך היקרות לכולנו?

צר לנו עליך בועז ילד של כולנו, שאהבו אותך כולם ושחשבו ההורים על עתידך כבן ממשיך במשק.

משכנו חבל חזק לכל הדרך לטובתך אך קרעת לנו אותו בשנייה ולא נישאר לנו דבר.

תנוח בשלום יחד עם חבריך שהלכו לעולמם בגיל כה צעיר כמוך.

נפרדת מעימנו ונשארנו חושבים עליך יום ולילה לעולם ועד.

ילד, תנוח בשלום על משכבך, היה שלום, יהיה זכרך ברוך לעד – אמן.

בועז יקר לנו, אבא ואמא לא ישכחו אותך לאורך כל ימי חיינו. עד הרגע האחרון.

 אביך

—–«ÒÓ»—–

אהבתי אותו מיום שנולד

אהבתי אותו כי הוא היה הבן הקטן מהבנים

אהבתי אותו כי הוא היה ילד חמוד ומשעשע

אהבתי אותו כי הוא ידע להחזיר אהבה

אהבתי אותו כי מגיל צעיר עזר לי במשק

אהבתי אותו כי הוא אהב אותי, את אימו,

את האחים ואת המשפחה

אהבתי אותו כי הוא אהב את החברים ואת השכנים

ותמיד נתן עזרה לכולם בכל דבר

אהבתי אותו כי הוא היה ילד טוב בגן ובבתי הספר שבהם למד

אהבתי אותו כי הוא נתן לי את המרץ והכוחות

אהבתי אותו כי חשבתי אותו לבן ממשיך במשק

כי היה בו המרץ והכוחות והרצון תמיד לעזור במשק

בהיותו חייל אהב את הצבא ומאוד רצה לשרת עד הסוף

אך לא זכה לזה.

אהבתי אותו כי הוא היה קרן אור במשפחה

והיום איננו עוד איתנו

יהי זכרו ברוך לעד.

—–«ÒÓ»—–

"בוזי, חמודי, עיוני שלי

                   אתה בוזי רק בשבילי…"

רציתי לספר לך על יום אחד בחיי, שאולי משקף את מה שעובר על האנשים הקרובים לך שנשארו כאן.

יום זיכרון לחללי צה"ל – שנתיים אחרי שעזבת, אני יוצא מהבית לכיוון בית הקברות ואז, בהבזקים, כל שברירי שניות עולות התמונות ביחד, עולים הזיכרונות שבכולם יש הרבה בוזי ועוד בוזי וגם קצת בעז.

בוזי קראנו לך כי היית בוזי כזה. הכל אצלך טובל בהומור ציני ושנון וגם קצת בעז, כשצריך להיות רציני. הגענו לבית הקברות, נעמדנו מול הקבר ואז נשמעה הצפירה ואיתה קולות הבכי החנוק של המשפחה, החברים ובעצם כמעט כולם.

היה שם צוות מהפלס"ר, חברה צעירים, "דור אשא לא ידע את יוסף" (זה בטח משפט שאתה היית מוסיף).

הם לא הכירו אותך אבל על פניהם ראית עצבות כל משהו שהלך ואז הבנתי שלי הייתה הזכות להכיר אותך ולהם לא, ושמחתי קצת בגלל זה.

קדיש, הספד, אל מלא רחמים, תם הטקס, קטס שכולו אך ורק בשבילך. בדרך לביתך שוב עולות התמונות של השובבות בילדותינו, של הטיולים בתנועה, של הירידות לעיר בקודש אילת (כמו שאתה קראת לה). היציאות בימי שישי, טקס שתיית התה שהפך כמעט לפולחן בחצר שלך ביום שבת בצהרים (ובעצם מתי לא). וגם מעשי הקונדס במושב, על משחקי הכדורגל ביום שבת. ופשוט בכיתי והתגעגעתי אליך ולאותה תקופה של אתה, מוטי, יניב ואני.

כולנו המשכנו, גדלנו, אנחנו בני עשרים ושתים עכשיו ואתה נשארת בן עשרים, ופתאום השיר הזה של יהודה פוליקר, שהיינו שרים ושומעים להנאתנו, מקבל פן אחר. מקבל משמעות קרובה, כואבת יותר מאשר סתם שיר עצוב. למרות שנשארת בן עשרים אתה ממשיך לגדול ולהיות קיים בליבו של כל אחד ואחד מאיתנו.

הגעתי אליך הביתה ואני ויובל התיישבנו בחדר שלך, החדר שכל כך הכרתי, עם מערכת הסטריאו והרמקולים הענקיים, כוסות הבירה הגדולות, המיטה, הטלוויזיה, ואז הייתי בטוח שכל רגע אתה צריך להיכנס לחדר עם קנקן התה המפורסם ועם צלוחית עוגיות, כי ככה, ככה היה תמיד, לא? ואז הבנתי שככה לא יהיה אף פעם, כי הדבר היחיד שחסר בחדר, היה – אתה.

בוזי הייתי רוצה לסיים במשפט שאתה כתבת על עצמך ושהיה הסמל המסחרי שלך, ושאיתו סיימת כמעט כל מכתב שכתבת –

" בוזי חמודי עיוני, אתה בוזי רק בשבילי".

 אחי,

מתגעגע אליך מאוד ואוהב אותך תמיד

דותן סויסה

—–«ÒÓ»—–

בועז ז"ל

צא החוצה ותביט על אב ואם שסועי לב,

צא החוצה ובהט על אחיך ואחיותיך מלאי הכאב

קום וראה חברים טובים בוכים,

שהיו זוכרים אותה מתמונות ומכמה בילויים.

תביט מהצד ותראה המון זרי פרחים,

פרחים עצובים שריחם נידף מדמעות הסובבים.

הבט רק לרגע בנרות שדולקים

ונסה לשאוב מהם את חום האוהבים.

תרחף מעלינו ותקשיב לקולות השקטים

ותשמע אודותיך המון סיפורים יפים.

עכשיו תקשיב בשנית אך עתה לקולות הקשים,

קולות רועדים שקוראים עליך קדיש לעולמי עולמים.

יהי זכרך ברוך

חברך מוטי אבוטבול

—–«ÒÓ»—–

פינת זיכרון – נמצאת בתוך סניף בני עקיבא ביישוב (מצריך תיאום מראש).